<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן פ"א</h1>
<h2>דף ח.</h2>
והנשבע ללמוד פרק אחד שבועה היא זו דאיבעי פטר נפשיה בק"ש. ואם עבר חייב משום שבועת בטוי, ומצוה לקיימה דכתיב נשבעתי ואקימהא). [סמ"ק סימן פ"א]. א) וצ"ע דתלמודא משמע בדבור בעלמא סגי.
<h2>דף יג:</h2>
התפס' צריך שידור בדבר הנדו' כגון בקרבן בקונם בהקדש וכיוצא בו. אבל בשאר איסורין או בבשר חזיר אין זה נדרא). [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע בעם הארץ צריך התרה ע"י פתח י"א דבזמן הזה לכ"ע דיינינן ליה כדין ע"ה שרובן אינן בני תורה ומיהו י"א דאפי' בע"ה א"צ התרה רק באסר אשתו עליו.
<h2>דף טז.</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה, שהמתפיס בנדר נדר. והמתפיס בשבועה אינה שבועה. ונדר חל על נדר, ושבועה אינה חלה על שבועה. נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשותא) ואין שבועה חלה אלא על דבר הרשות. נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי. אבל שבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש, כגון שבועה שלא אישן. וגם בנדר אם אמרב) קונם עיני בשינה אסור, ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה, זהו במתכוין לנדור שיתענה בי"ט, אבל אם נדר סתמ' שני וחמישי ואמר אלו הייתי יודע שהיה חל י"ט בהן לא הייתי נודר, בטל נדרו כדאמרינן לקמןג). [סמ"ק סימן פ"א]. א) בשבועות מפרש דבר מצוה כגון דאמר ישיבת סוכת מצוה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל בשבועה אינה חלה אם אמר שבועה שלא אשב בסוכה של מצוה מותר לו לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועות שוא ואפי' אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוי. והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאי' בתוספות דשבועות פרק שלישי דף כ"ה ע"א בד"ה מה שאין כן ובפנים פירש דלענין תענית ביום טוב קאמר. ע"כ. ב)0ואפילו קונם שינה עלי משמע בנדרים דצריך שאלה מדרבנן. ג) גבי ימים טובים הכתובים במגילת תעניות מיהו מדאמרינן במס' נדרים פותחין לו לאדם בכבוד שבתות וי"ט משמע דצריך התרה ואפי' אין מתירין לו כי אם בשבת וי"ט בטל כל נדרו אפילו שאר ימים דכיון שהותר מקצתו הותר כולו.
<h2>דף כא:</h2>
ועיקר סדר התרה שמתחרט מן הנדר מעיקרו. ואמר לא הייתי חפץ בנדר זה מעולם, אבל אם היה חפץ בנדר עד עתה אך מכאן ולהבא מתחרט אין חרטה זו מועלת להתירא) כדמוכח בעובדא דרב נחמן ורב אדא בר רחבה וגם פותחין לו ואומרין לו אלו באו בני אדם ופייסוך בשעת כעסך מי היית נודר או כיוצא בו אך אין פותחין בדבר איסור כלומר שאסור לנדור כגון כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב וכיוצא בו. ועומד אדם בראש השנהב) ואומר כל הנדרים שאדור בזאת השנה הרי הן בטלין. ובלבדג) שלא יהא זוכר בשעת הנדר מן הבטול או אפי' זוכר בשעת הנדר מן הבטול אך בשעת הבטול התנה ובשעת הנדר שכח ממה שהתנה, ואם אמר על דעת ראשון אני עושה נדרו בטל. ואם לא אמר אין נדרו מבוטל דאביי ורבא לא פליגי בהאד). [סמ"ק סימן פ"א]. א)0על כן נכון שלא להתיר נדר על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו, גם פעמים שהנודר אומר שהוא מתחרט מעיקרו, אף כי אינו מתחרט כי אם מכאן ולהבא. אך ע"י פתח נכון להתיר שפותחין ואומרי' לו אדעתא דהכי מי נדרת. ב) וה"ה ביום כפורים דקרוי נמי ר"ה לכך נהגו העולם לומר כל נדרי (ש"ע ומ"מ לא סמכינן על זה להתירו בלא שאלת חכם כי אם לצורך גדול) וכי מועיל בטול זה דוקא בנדרים שבינו לבין קונו, דלא שייכי כי אם לעצמו אבל גבי נדרים שאדם נודר לחבירו אין מועיל בטול זה כלל. ג) דאם היה זוכר בשעת הנדר ביטל התנאי וכתב הרמב"ם ז"ל ויש מורין להחמיר ואומרים והו' שיזכור התנאי אחרי שנדר תוך כדי דבור. ד) ואומר הרמב"ם ז"ל יש מן הגאונים שאומרים שדין הנדרים והשבועות בענינים אלו אחד הוא. וי"א שאין הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים לבד ולא בשבועות וכן מוכח בירושלמי שאמרו שם תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות.
<h2>דף לג.</h2>
והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע חובו ואפי' חוב שעל המשכון וללמדו תלמודא), אבל לא מקרא, אבל לבנו אפי' מקרא. ואם היה למודר מרחץ או בית הבד שהשכיר לאחרים ואין לו בהב) תפיס' יד מותר. ואם יש לו בה תפיסת יד אסור. ואם נתן לאחר סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר ממני ויאכל אסור. ולא עוד אפילו אמר ויבא סתמא, סעודה מוכחת שאין זו מתנה. [סמ"ק סימן פ"א]. א) והטעם הוא לפי שמפרש הסתו' ואם כן צריך ללמדו בחנם ולא עשה לו שום הנאה. וכן בהלואה מפני ששמעון יכול לומר הייתי מפייס בעל חובי והיה מחזיר לי משכוני בחנם או פוטר לי את חובי אם כן הפורע עבורו אינו עושה לו שום טובה. ב) ומהו תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד.
<h2>דף מו.</h2>
והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע חובו ואפי' חוב שעל המשכון וללמדו תלמודא), אבל לא מקרא, אבל לבנו אפי' מקרא. ואם היה למודר מרחץ או בית הבד שהשכיר לאחרים ואין לו בהב) תפיס' יד מותר. ואם יש לו בה תפיסת יד אסור. ואם נתן לאחר סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר ממני ויאכל אסור. ולא עוד אפילו אמר ויבא סתמא, סעודה מוכחת שאין זו מתנה. [סמ"ק סימן פ"א]. א) והטעם הוא לפי שמפרש הסתו' ואם כן צריך ללמדו בחנם ולא עשה לו שום הנאה. וכן בהלואה מפני ששמעון יכול לומר הייתי מפייס בעל חובי והיה מחזיר לי משכוני בחנם או פוטר לי את חובי אם כן הפורע עבורו אינו עושה לו שום טובה. ב) ומהו תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד.
<h2>דף מח.</h2>
והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע חובו ואפי' חוב שעל המשכון וללמדו תלמודא), אבל לא מקרא, אבל לבנו אפי' מקרא. ואם היה למודר מרחץ או בית הבד שהשכיר לאחרים ואין לו בהב) תפיס' יד מותר. ואם יש לו בה תפיסת יד אסור. ואם נתן לאחר סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר ממני ויאכל אסור. ולא עוד אפילו אמר ויבא סתמא, סעודה מוכחת שאין זו מתנה. [סמ"ק סימן פ"א]. א) והטעם הוא לפי שמפרש הסתו' ואם כן צריך ללמדו בחנם ולא עשה לו שום הנאה. וכן בהלואה מפני ששמעון יכול לומר הייתי מפייס בעל חובי והיה מחזיר לי משכוני בחנם או פוטר לי את חובי אם כן הפורע עבורו אינו עושה לו שום טובה. ב) ומהו תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד.
<h2>דף נב.</h2>
והנודר שלא יאכלא) בשר ולא ישתה יין מותר בתבשיל של בשר ושיש בו ייןב), אבל אם אמר יין זה אסור עלי, בשר זה אסור עלי, נתערב במינו במשהוג) שלא במינו בנותן טעם. [סמ"ק סימן פ"א]. א) במסכת עכו"ם פרק אין מעמידין משמע בין לרב בין לשמואל שבשר של דגים קרוי בשר. א"כ הנודר שלא לאכול בשר אסור בבשר דגים (ש"ע דוקא אם השליח נמלך עליו). ב) ש"ע דוקא קונם בשר ויין עלי מותר אבל שאני אוכל אסור. ג) ש"ע ה"ל דבר שיש לו מתירין ואינו בטל.
<h2>דף ס.</h2>
והנודרא) שלא יאכל יום זה מותר לאכול משתחשך מן הדין אך צריך שאלה לחכם, גזירה אטו יום אחד. נדר יום אחד אסור מעת לעת, יום סתמא אסור מספק עד מעת לעת וכן הדיןב) מחדש ושבת ושנה. אך יום שבת כלשעבר ואסורג) ור"ח וראש השנה כלהבא ומותר. [סמ"ק סימן פ"א]. א) וע"ש בפי' ר"נ תמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות לערב בלא שאלה. טור י"ד סימן ר"כ רמב"ם פ"י. ב) פי' אם אמר שבת זו או חדש זה מותר מן הדין משתחשך יום אחרון של שבת או של חדש מיהו גזרינן אפי' היכא שאמר שבת אחת או חדש אחד וכן השנה. ג) כלשעבר ואסור פי' אם אמר שלא אוכל שבת זה כלומר זו השבוע כשיבא יום שבת אחר השבוע יהא השבת אסור. אבל אם אמר חדש זה כשיבא ר"ח אחר הל' יום יהא מותר כלהבא. וה"ה אם אמר שנה זו כשיבא ר"ה יהא מותר.
